מי מפחד ממנגנוני הגנה: התארגנות הנפש מול משבר ומורכבות
הרצאתו של פרופ' יוסי לוי בלז בכנס "משבר האקלים ונפש האדם", ינואר 2020
מדי שנה מתאבדים מיליון איש בעולם ועשרות מיליונים מנסים להתאבד. בישראל יש פי 1.5 יותר מתאבדים בשנה מהרוגים בתאונות דרכים. איך ניתן להשאיל מהתוכנית למניעת אובדנות בארץ לנושא המאבק במשבר האקלים ואיך זה קשור למנגנוני ההגנה שלנו?
ראשית נשאל: למה באמת אנחנו לא רואים את משבר האקלים? למה יש הכחשה?
משבר מוגדר כאירוע חמור, הגדול מסך היכולות שלי להתמודד איתו. מצב של הפרת האיזון הפסיכולוגי, שמעורר חרדה גדולה מאוד. מול החרדה הזו הנפש שלנו מחויבת להשתמש בכמה מנגנוני הגנה.
מנגנוני ההגנה פועלים ברמה הלא מודעת, ומעוותים את המציאות בדרך כלשהי. אבל מדובר במנגנון הסתגלותי שאותו יש לכבד.
אילו מנגנוני הגנה מרכזיים יש לנו מול משבר האקלים:
- "לי זה לא יקרה": הכחשה היא חלק מרכזי בהתמודדות עם משבר גדול. אני רואה את התוכן המאיים – אבל לא יכול לתת לו מקום רגשי. זה גדול מדי ועלול להרוס אותי ואת חוויית הנפש היציבה שלי. בהקשר של האקלים, גם כשמתרחש אסון, הציבור לא יכול לשאת את הנוראות של האירוע.
- רגרסיה בשירות האגו: כשהאירוע גדול ונרחב מדי, הנפש שלי חוזרת למצב ילדי ולא בשל. אני קטן מדי מכדי להתמודד עם זה, ולכן אני יכול לשבת בבית בשקט.
- פיצול: "אנחנו" לעומת "הם". לנפש אין כוח להתמודד עם מורכבות וקל לה יותר לפצל את העולם ל"טובים" ו"רעים", אנחנו והם. הקיטוב הזה מפשט את התמונה עבור המוח והנפש, אבל גם יוצר חוויה שבה אי אפשר להבין את הצד השני. אתה או הכל או כלום.
גם אנשי סביבה ואקלים מרגישים שמי שלא כמונו ואיתנו – הוא חלק מ"הם". הפיצול והקיטוב הזה יוצר קושי גדול.
איך מתמודדים עם מנגנוני ההגנה הללו?
לכבד את מנגנוני ההגנה של האחר: הכי קל להגיד: למה הם לא קולטים?! למה הם לא כמונו?! עלינו להבין שהם לא עושים את זה נגדנו. יש חשיבות להיות אמפתיים גם למי שמאוד שונה מאיתנו. רק כך נוכל לשמוע אותו.
להתחיל בקטן: משבר האקלים גדול ועצום מדי. כשמדברים ברמה העולמית, מייד אני מרגיש קטן מדי וקל לי להיכנס לרגרסיה ולהכחשה. ככל שמציגים לציבור מטרות גדולות מדי, זה יוצר יותר קושי, ייאוש ויגון אקלימי. האדם משתכנע הכי טוב מעצמו. צריך לגרום לו לעשות משהו קטן – זה השינוי. אחר כך יותר קל לעוד דברים להשתנות.
להתגבר על הפיצול: אם נמשיך בפיצול שמחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים" ניצור שוב את הפילוג. שיח של זהויות (אנחנו והם) לא עוזר לנו. הוא מגביר את ההבדל העצום בין המחנות ויוצר ריק באמצע. אבל רובנו דווקא כן נמצאים באמצע. לכן חשוב מאוד לדבר על הבחירות שכל אחד יכול לעשות. קבלת האמביוולנטיות היא משמעותית. אם נציג צד אחד קיצוני של המתרס, האדם שממול יציג בוודאות את הקיצון השני. כולנו מחפשים שמישהו יראה אותנו, את הצד שלנו, ויפגין כלפינו אמפתיה. אנחנו חייבים להכיל, לראות את הצד השני ולנהל שיח של מורכבות. לא "למה אתה טועה", אלא איך משלבים את הדעה שלך עם שלי, ויוצרים חזית משותפת. אם אני אוכל להיות אנושי ומורכב, אוכל לגרום לאחר להקשיב, להפגין את האנושיות שלו.
השוואות: המוח חייב השוואה כדי למסגר או לתת הסבר רציונלי לתופעה. במשבר האקלים כמעט אין השוואות, הוא דבר ענקי שקשה לנו לכמת אותו במונחים יומיומיים. השוואות עוזרות להעביר את המסר ולעבור את ההכחשה. כי זה ספציפי ובר תפיסה על ידי המוח האנושי.
להשתמש בדמויות מעוררות הזדהות: ככל שנוכל למצוא אנשים מעוררים הזדהות, "דומים לי" ויש להם מסר רלבנטי להעביר. לאנשים יותר חשוב מי אמר את הטקסט, מאשר מה נאמר. חשוב לנו להשתייך לקבוצה חברתית. אנחנו לומדים מהמדיה הרבה יותר ממה שנדמה לנו, ומוכנים להתחבר לאנשים שדומים לנו, שיהיו משמעותיים ובעלי אמירה.
לדבר אישי ולא כללי/ בינלאומי/ פוליטי: ככל שיש יותר אנשים מעורבים, כך לפרט, ליחיד, יותר קל להסיר מעצמו אחריות. זה נקרא "אפקט הצופה מהצד". לכן כשמדברים עם אנשים, צריך לדבר כמה שיותר אישי.
פרופ' יוסי לוי בלז הוא ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי, המרכז האקדמי רופין