נסו לדמיין את ארץ ישראל לפני אלפי שנים: היפופוטמים מתרחצים בנחל הירקון, אריות מחפשים טרף בעמק יזרעאל, קרנפים משוטטים בכרמל. אבל לא צריך להרחיק. אפילו לפני מאה שנה עוד התהלכו דובים בחרמון ולפני 20 שנה היו נמרים בנגב. הזואולוגים פרופ' יורם יום טוב ופרופ' גיא בר-מעוז מיפו את שפע בעלי החיים שהיו בישראל בעבר באמצעות כלי מחקר חדשניים, והתמונה שמתגלה מתארת גן עדן של חיות בר. לאן נעלם גן העדן הזה?
לאורך מאות אלפי שנות היסטוריה אנושית האדם מותיר את חותמו על עולם החי והצומח. הגידול החד באוכלוסייה במאה האחרונה, התעצמות הפיתוח, זיהום האוויר והמים, כריתת יערות והסבת בתי גידול שלמים לחקלאות, ולאחרונה שינויי האקלים, שגם הם תוצאה של הפעילות האנושית – כל אלה פגעו אנושות באותו גן העדן.
מאבדים את חיות הבר
בחודש פברואר האחרון התפרסמו תוצאותיו של מחקר חדש, בהובלת חוקרים ישראלים, שחישבו את המשקל הכולל (ביומסה) של היונקים בעולם. התוצאות של המחקר מחדדות אולי יותר מאי פעם את הפרת האיזון העדין והחיוני בין האדם לטבע ואת הצורך לשמור על הטבע שלנו לפני שיהיה מאוחר מדי. מתוך המשקל הכולל של היונקים בעולם כיום, יונקי הבר מהווים כ-6% בלבד, בעוד חיות המשק מהוות כ-60% וכלל בני האדם מהווים כשליש מהביומסה הכללית.
בשנת 2022 פרסם הארגון הבינ"ל לשמירת חיות הבר (WWF) דו"ח המציין כי ב-50 השנים האחרונות ירדו אוכלוסיות חיות הבר בעולם ב-69%!
לא בכדי טוענים אקולוגים כי אנו בעיצומה של "תקופת ההכחדה השישית" (ההכחדות הגדולות מוגדרות כתקופות של היעלמות מאסיבית של בעלי חיים וצמחים בזמן קצר. בעבר ידועות 5 הכחדות המוניות כאלה, כולן התרחשו כתוצאה מגורמים טבעיים. ההכחדה הנוכחית היא תוצאה של פעילות האדם).
גם אם נצליח להשתחרר לרגע מהתפיסה האנתרופו-צנטרית, זו אשר שמה את האדם במרכז וכל מה שיש מסביב נועד לשרת ולקיים אותו, ונסתכל בעיניים אקו-צנטריות שרואות באדם חלק אינטגרלי מהטבע ולא מעליו, נבין כי ללא עולם טבע בריא ומשגשג – לא יהיו חיים על פני כדור הארץ. על זה עלינו לשמור. למען זה עלינו לפעול.
איך עושים זאת?
הדובים חזרו לצ'רנוביל
גישה חדשה יחסית בשמירה ושיקום הטבע נקראת התפראות או Rewilding. לפי גישה זו עלינו לעבור מהגנה על הטבע הקיים לשיקום שטחים ובתי גידול שהופרעו, בעיקר דרך יכולתו של הטבע לשקם את עצמו באמצעות תהליכים טבעיים או עם התערבות אנושית מינימלית ופתרונות מבוססי טבע.
בספרו "החיים על פני האדמה" מסביר החוקר ובמאי סרטי הטבע הנודע דייוויד אטנבורו, כי התפראות היא תהליך שיקום ייחודי של מערכות אקולוגיות המאופיינות במגוון ביולוגי משמעותי. ההתפראות היא לעיתים קרובות רחבת היקף, ומבקשת להשיב למקומם תהליכים טבעיים ובמידת האפשר גם מינים חסרים.
באירופה לדוגמה הארגון Rewilding Europe עוסק בהשבת הטבע הפראי לכ-15 אזורים, שמתפרסים על פני למעלה מ-20 מיליון דונם. בין השאר מדובר באזור הדלתא של הדנובה, הרי האפנינים באיטליה, לאורך נהר האודר שבין גרמניה לפולין ועוד. הם מסירים סכרים ומחברים בחזרה חלקים של הנהר שנקטעו, מפסיקים את עיבוד הקרקע לחקלאות אינטנסיבית ובמקביל מקדמים תיירות אקולוגית וחקלאות מקיימת כדי לסייע לתושבים באזורים אלה להתפרנס בדרכים שלא פוגעות בטבע. חלק מבעלי החיים המקומיים מושבים בצורה מלאכותית, כמו תאו המים או מיני צבאים, אבל רוב בעלי חיים, כמו בונים וסוגים רבים של עופות, חוזרים לשם בעצמם לאחר שהמערכת האקולוגית משתקמת.
אחת הדוגמאות הציוריות ביותר היא צ'רנוביל. לאחר האסון בכור הגרעיני ובשל סכנת הקרינה נסגר שטח עצום מסביב לעור ולבני אדם נאסר להיכנס אליו. ובאין בני אדם – הטבע השתלט מחדש. אחרי שלושה עשורים השטח מלא בעצי אלונים, צפצפות ואורנים אדירים, מלמטה מתפרץ סבך שיחים ועשבים צפוף. שועלים, צבאים וחזירי בר חזרו לשוטט ואפילו דובים חומים וזאבים נצפו במקום. הטבע הלא מופרע חזר ובקע מכל פינה.
סרט דוקומנטרי על תהליך ההתפראות בצ'רנוביל.
בריכות הדגים הופכות שוב לביצות
בישראל, שהיא אחת המדינות הצפופות בעולם, הצטמצם שטח בתי הגידול הלחים הטבעיים מ-180,000 דונם ל-10,000 בלבד. הדבר מעמיד מגוון גדול של בעלי חיים בסכנת הכחדה וגם צמצם את אפשרויות המנוחה וההזנה למיליוני ציפורים נודדות, שחולפות מדי שנה בארץ. במאמר "תחזית לעולם החי של ישראל לשנת 2040", שהתפרסם ב-2018 בכתב העת אקולוגיה וסביבה, חוזה פרופ' יורם יום־טוב מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שבין 30% ל–40% מאוכלוסיית היונקים והעופות בארץ יידלדלו או ייכחדו לחלוטין בשל פעילות אנושית והתחממות האקלים.
בניסיון לעצור את המגמה הזו הוחלט בחברה להגנת הטבע בשנים האחרונות "לפרא מחדש" שטחים שהופרעו, בעיקר על ידי שיקום בריכות דגים והפיכתן לאתרים טבעיים ולמוקדי משיכה לציפורים נודדות וגם לצפרים. אחד מהם נמצא בכפר רופין שבעמק בית שאן, שם בריכות דגים שיובשו הוסבו מחדש לבית גידול לח, שמושך אליו עשרות מינים של ציפורי מים ועוד. בתי גידול לחים יכולים לעזור באישוש אוכלוסיות של חיות מקומיות כמו חתולי ביצות או לוטרות, שנמצאות בסכנת הכחדה חמורה.
פרויקט מפורסם נוסף, בקנה מידה עירוני דווקא, הוא עמק הצבאים בירושלים. בזכות שיקום של שני נחלים ושיחזור מערכת אקולוגית מקומית נוצר מעין אי פראי בלב אזור מיושב ומקוטע ובו עדר צבאים, מיני ציפורים, זוחלים ודו חיים.
סרטון על הפרויקט בעמק בית שאן.
מערך שיעור על ייבוש ביצת החולה.
הזמנה להתפראות אנושית
את המושג הבסיסי "התפראות" אשר מתייחס לתחום האקולוגי, אנו מרחיבים ומוסיפים לו נדבך נוסף, הומניסטי. התפראות כדרך להתבונן על נפש האדם ועל יחסי הגומלין שלו עם עצמו ועם סביבתו.
תהליך העיור (מעבר למגורים בערים) המואץ, שינוי תרבות הפנאי, החשיפה והתלות בטכנולוגיה מרחיקים ואף יוצרים ניכור בין האדם לעולם הטבע. ריצ'רד לוב בספרו "הילד האחרון ביער" טבע את המונח הפרעת החסך בטבע (Nature Deficit Disorder), ולפיו החשיפה המעטה עד כדי בלתי קיימת של ילדים לעולם הטבע לאורך שנות התבגרותם גורמת לעלייה בתופעות של קשיי קשב וריכוז, היפראקטיביות, חרדה, השמנה ועוד בעיות התנהגויות ורגשיות.
לבני האדם יש קשר עמוק לטבע הפראי. אדוארד וילסון, ביולוג, חוקר טבע וסופר אמריקאי, פיתח את השערת הביופיליה, לפיה לבני האדם יש נטייה מולדת לחפש קשרים עם הטבע, ובפרט עם יצורים חיים אחרים. וילסון מגדיר את הביופיליה כ"דחף להתייחס לצורות חיים אחרות". הקשר עם הטבע הוא קריטי להתפתחותנו ולבריאותנו הגופנית והנפשית, גם אנחנו זקוקים ל"התפראות".
התפראות אנושית פירושה להתחבר מחדש לדרכי חיים המותאמות לביולוגיה שלנו. חיבור מחדש לטבע מצריך בראש ובראשונה חשיפה רבה אליו. לצאת אל הטבע, לטייל, לשהות, להתבונן. עצם השהייה בטבע יכולה להגביר את תחושת השייכות שלנו אליו ולהעצים את תחושת הכבוד והפליאה כלפי העולם שסביבנו.
ישנן פרקטיקות שמעמיקות את החיבור לטבע כמו "אמבטיית יער" (Forest Bathing), שיטוט מודע ואיטי בסביבת עצים. ההליכה בין העצים, התאורה הרכה, ריח הרקבובית על האדמה ושאיפת חמצן בריכוז גבוה יחד עם ההתנהלות האיטית מחברת אותנו לטבע ומיטיבה עם הגוף והנפש.
פרקטיקה נוספת היא קרקוע (Grounding או Earthing) – מגע ישיר של הגוף שלנו עם האדמה או עם חומר אורגני אחר שבא במגע עם האדמה. ניתן להתקרקע באמצעות הליכה ברגלים יחפות בטבע, שכיבה על האדמה או על דשא או טבילה במקורות מים טבעיים. בהקשר המדעי-פיזי התקרקעות מאפשרת איזון חשמלי של אלקטרונים וברמה המנטלית היא יכולה לספק תחושה של יציבות, ביטחון, איזון ושלווה.
ההתפראות נותנת לנו הזדמנות לפתח מחדש מיומנויות קדמוניות בסיסיות. לאבותינו הקדמונים, הציידים לקטים, היה קשר ישיר ואינטימי עם הסביבה. הם חיו, ועדיין חיים בשבטים המעטים שעוד נותרו ציידים לקטים, במודעות מלאה להשפעה שיש לכל פעולה שהם עושים על מרחב המחיה שלהם. אימוץ של מיומנויות חיים קדמוניות כמו ליקוט צמחים למאכל ומרפא, גששות ומלאכות קדומות תורמות להתפראותו של האדם וחיזוק החיבור שלו לטבע.
כאשר הטבע מאוים, נכבש ונכתש, ממושטר ומצומצם אנחנו קוראים לכן ולכם להפנות אליו את המבט ואת הלב. צאו אל המרחב הטבעי, אל המדבר החשוף או היער האפלולי, אל החוף או אל בריכת החורף המתייבשת. חלצו נעליים, הרגישו את האדמה בין הבהונות, הביטו בגרגירים הניגרים בין האצבעות. הקשיבו לרוח. מוללו עלה והריחו את ריחו העז, הצמחי.
תהיו, ולו לכמה דקות, פראיים.
אני מבקש מן החורף
שיעירני בברקיו ורעמיו
ויסעירני וימרק את הנשמה
ויטהר את הלבבות.
אני קורא לרוח העזה שתבוא
ותנשב בחוצותינו,
ותטלטל עצים כבדי ענף
ודגלים וכביסה טרופה.
אני קורא לרוח
שתבוא מארבע רוחות,
להזכירנו מי אנחנו
ומה היא שעתנו היפה.
(חיים גורי)
כשהתושבים מתפראים – להביא את הטבע לעיר
צילום תמונה ראשית: רמי זאבי.