מאת: ד"ר ענת ברק גורודצקי
אני מסתכלת על אמא צעירה, פה לידי בגן השעשועים, מתרוצצת בין סולם למגלשה, חמושה בפלחי תפוח ומנסה לשלוח מהסלולרי עוד מייל אחד אחרון כדי שאף אחד במשרד לא יכעס מחר. בין העבודה למשכנתא, היא נמצאת במֵצַר. הזמן קצר ודוחק, והחלום על גידול ילדים בנחת ובאורך רוח נראה רחוק מתמיד. זה בוודאי לא מה שדמיינה כשבערה בה התשוקה להקים משפחה. אולי דמיינה הורים וילדים שרועים יחד על הרצפה ומשחקים תוך כדי צחקוקים, חיבוקים ושתיית שוקו. מתי הפכו הילדים למשהו שצריך "לתקתק"? לתקתק אותם לגן לפני העבודה, לתקתק ארוחת ערב ומקלחת, לתקתק השכבה… ואז לקרוֹס למיטה. במקרה הטוב נותר קצת כוח להתחבק לפני השינה.
אני זוכרת היטב את הרגע שהגעתי אני לתחתית כאמא. זה לא היה ברגע גדול ודרמטי, זה היה ביום רגיל לגמרי, בעת פעילות יום־יומית פשוטה. הייתי ב"חופשת לידה" עם הקטן, והיה צריך לאסוף את ה״גדול״ בן השנה וחצי מהגן, שנמצא כחצי שעה נסיעה מהבית. האיש שלי היה בכנס בחו"ל, כך שהייתי צריכה להסתדר לבד. במשך כל חצי השעה הזאת, הקטן בכה. לא יכולתי לעצור ולהרגיעו, כי היה עליי לאסוף את הגדול בשעה הנקובה, וכל הדרך התייסרתי מבכיו ומחוסר היכולת שלי לעזור. כשהגענו לגן, הוצאתי את העולל, שנרגע מייד, ועליתי איתו בגרם המדרגות הארוך אל הגן, שם חיכה לי הגדול האהוב, שהחל לבכות ברגע כשראה אותי עם הקטן בזרועותיי. הוא לא רצה לרדת במדרגות לבדו, רצה שארים אותו. לא שלא הרמתי את שניהם לפעמים, אבל זה היה מסוכן בגרם המדרגות הגבוה. וככה ירדתי במדרגות, עם תינוק רגוע בידי ופעוט בוכה, נעלב ועצוב אוחז במכנסיי. כשהגענו אל האוטו, הגדול נרגע מייד בכיסאו, והקטן החל מייד לבכות. וככה, בעת שנסעתי באוטו בודדה ואובדת עצות כשבכי ילדיי ברקע, הגעתי לתחתית. רק פתרון אחד נראה לי אפשרי באותו רגע, פתרון ששקלתי במלוא הרצינות: לאשפז את עצמי במוסד סגור.
אני לא זוכרת מה קרה כשהגענו הביתה. כנראה המשכתי כרגיל. אבל אני זוכרת היטב את הבדידות, את הקושי ואת הכמיהה לעזרה. דיברתי מאז עם אמהות אחרות (וגם עם כמה אבות), ונראה שתחושות כאלה משותפות לרבים. כולם מגלים כי דרוש כפר שלם, ולא רק הורה או שניים, כדי לגדל ילד. אבל איפה הכפר הזה? מה שמים בווייז כדי להגיע אליו?
מערך התמיכה משנה את החוויה ההורית
האמרה "דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד" נעשתה פופולרית בזכות ספרה של הילרי קלינטון It Takes a Village: And Other Lessons Children Teach Us, שראה אור ב־1996. האמרה הזאת משמשת מאז הורים עייפים ואנשי חינוך גם יחד. מדוע? מה הקסם הטמון ברעיון הזה של כפר שלם שמגדל ילד?
מבחינת ההורים, התשובה כביכול פשוטה: עזרה, נשיאה משותפת בעול, הפחתת עומס – אך התשובה למעשה מורכבת יותר. דני לסרי, איש חינוך ואב לשישה, כותב ב"גידול ילדים זה קשה" כי הורים צעירים שרויים ב"בדידות נוראה", ומוסיף, "זה לא אמור להיות כך. זה חלק מן האסון של המשפחה הבורגנית המודרנית". לסרי מסביר שבניסיון הבורגני לחקות את האצילים, "אימצנו לעצמנו את הסטנדרטים המבודדים של משפחותיהם, אבל שכחנו שלאצילים היו משרתים למכביר". נוסף על כך, לסרי טוען שהורים צעירים מגיעים להורוּת ללא ניסיון בגידול ילדים. במבנה החברתי שלנו, שבו שכבות גיל שונות חיות בנפרד מאחרות, הצעירים חיים בעולם של צעירים. הפעם האחרונה שהיו בחברת תינוקות או ילדים בחיי היום־יום הייתה כשהיו ילדים בעצמם. "איך הם אמורים לדעת מה לעשות בתור הורים?" שואל לסרי, הטוען, "לו היו גדלים בתוך חמולה היה להם שפע של הזדמנויות לפגוש הורים אחרים, לעזור להם, להיות מחליפי הורים בתקופות שונות…" כלומר, ההשתתפות והעזרה בגידול הילדים תורמת להורים בהווה, אך לא פחות מכך תורמת גם לצעירים שיהיו הורים בעתיד.
הסבר נוסף לחשיבותו של ה"כפר" בגידול ילדים מציע חיים עומר בספרו 'הסמכות החדשה: במשפחה, בבית הספר, בקהילה' מ־2008. עומר מסביר כי בחינוך בכלל, ובחינוך ההורי בפרט, רווחה במשך שנים רבות תפיסה של סמכות חינוכית־מוסרית נוקשה, שזכתה "לגיבוי בלתי מותנה ממרבית גורמי החברה. היה ברור לכול, כי להורים ולמורים מגיע שיצייתו להם מעצם היותם הורים ומורים" (עמ' 15). כלומר, הסמכות ההורית נשענה על קהילה ועל תרבות שתמכו בה וסללו את דרכה. כיום, כאשר הקונצנזוס סביב החינוך הסמכותני והנוקשה כבר אינו קיים – וטוב שכך – הורים רבים מוצאים עצמם אובדי עצות ובודדים. אין בנמצא קונצנזוס חדש, ובכל דרך שיבחרו, יהיה מי שיבקר את מעשיהם. עומר מאמץ הגדרה חדשה לסמכות ומציע להורים דרך חדשה להתנהל עם בניהם ועם בנותיהם. עם זאת, לצד הדרך החינוכית החדשה, עומר מציע גם דרך קהילתית וטוען כי סמכות אינה יכולה להתקיים ללא גיבוי ותיקוף. ולכן, בעבודתו עם הורים, הוא מסייע להם לבנות מערך תמיכה וגיבוי המורכב מקרובי משפחה, חברים, מורים ולעיתים קרובות גם הורים של הילדים שעמם הילד מתרועע. מערך התמיכה הזה, כותב עומר, משנה מן היסוד את העשייה ואת החוויה של ההורים, שכן הוא גואל אותם מן הבדידות (עמ' 68).
כל העיר מדברת פדגוגיה
מדבריו של עומר אפשר להבין כי ה"כפר", כאנלוגיה לקהילה המקומית, החברתית והמשפחתית שאנו חיים בה, אינו רק תרופה אפשרית לקשיי ההורות, אלא גם בסיס הכרחי לתפקוד ההורי. אשת החינוך והפילוסופית נל נודינגס, אשר כוננה את גישת הדאגה האכפתית (care) בחינוך, טוענת בדומה לעומר, אך בנוגע למורים, כי הקהילה כולה, ולא רק ההורים או מוסדות החינוך, צריכה להיות אמונה על חינוך הילדים: "הורים, שוטרים, עובדים סוציאלים, מורים, אנשי דת, שכנים, מאמני ספורט, אחים ואחיות בוגרים, על כולם לאמץ מטרה ראשונית זו" (Noddings, 2013, p. 161). ואכן, ההורים אינם היחידים שיוכלו לצאת נשכרים משותפות ב"כפר" כזה, גם נשות ואנשי חינוך ירוויחו מכך. יתרה מזאת, גם ה"כפר" עצמו – היישוב, בין שהוא עיר, מושב או משהו אחר – יֵצא נשכר משותפות כזו.
דוגמה נהדרת לחינוך קהילתי משותף אפשר למצוא בעיר רג'ו אמיליה שבאיטליה ובגישה החינוכית הקרויה על שמה. חוקרות חינוך ונשות חינוך גם יחד חוזרות מלאות רשמים חמים והתפעלות מהעיר ומהחינוך בה – חינוך שהחל בהקמת גן ילדים ומרכז לתינוקות ופעוטות והורחב אחר כך גם לבתי הספר. כיום, "כל העיר מדברת פדגוגיה", מספרת צמרת הראל כנות, אדריכלית ומורה שביקרה בעיר, בריאיון עיתונאי עימה. "כל מחלקות העירייה פועלות מתוך התייחסות לשיקולים ולצרכים של מערכת החינוך העירונית. כך גם בעלי העסקים, בעלי המלאכה והתושבים. כולם מבקשים ליצור שיתופי פעולה עם המורות והמורים, לטובת התלמידים" (גרטל, 2021).
בלב המודל החינוכי של רג'ו אמיליה עומדות המקומיוּת ותחושת הזהות המקומית, טוענת סטפניה ג'אמינוטי (Giamminuti, 2009), חוקרת חינוך שערכה מחקר בעיר, והתגוררה בה במשך חצי שנה. על פי התפיסה החינוכית של רג'ו אמיליה, המקום, הכולל בתוכו את הסביבה הפיזית והאנושית, משמש מורה נוסף במערכת החינוך העירונית. גם נעמה צורן, נציגת גישת רג'ו אמיליה בישראל, מסבירה בריאיון עימה כי הגן או הכיתה אינם מתפקדים בחלל הריק, אלא כחלק מהקהילה ומהסביבה שמקיימות אותם. אם כן, החינוך אינו עניין של תפיסה מוסדית, אלא של תפיסה קהילתית מקומית.
ברג'ו אמיליה, העיר משקיעה בחינוך, ונראה שהחינוך מחזיר את ההשקעה. העיתונאית נועה לימונה (2023), שיצאה עם משלחת של נשות חינוך ישראליות לבקר ולהשתלם ברג'ו אמיליה, מספרת כי העיר ידועה כאחת הערים הטובות לחיות בהן באיטליה. יש בה שיעורים נמוכים של אבטלה ופשע, סטטיסטיקה נאה לאריכות ימים, משטר מקומי יעיל ושירותי רווחה איכותיים. התושבים מצידם מצביעים בהמוניהם בבחירות ומרבים להתנדב. נוסף על שגשוגה של העיר, לימונה מספרת גם כי המורות יוצאות נשכרות ממערכת החינוך בעיר, אך לאו דווקא כלכלית. היא מתארת מורות שיש להן מרחב פעולה ואוטונומיה, שמביעות את עצמן, את תחומי העניין ואת הדמיון שלהן – מורות שעובדות יחד באופן מכבד ונטול היררכיה, וששיתוף הפעולה והתמיכה שהן זוכות להם אינם מוגבלים רק לצוות הגן או בית הספר, אלא מגיעים גם ממשפחות הילדים. לעומת נשות החינוך הישראליות שלימונה פגשה במשלחת, שסיפרו שוב ושוב על חוויות של בדידות בעבודתן, המורות והגננות ברג'ו אמיליה אינן סובלות מבעיה דומה, ובגנים ובבתי הספר שם אפשר לראות דוגמאות למגוון שיתופי פעולה פוריים.
יוצאים לטייל ומנמיכים את גובה הגדר
הדמיון בין קשיי המורות לבין קשיי ההורים אינו מקרי. הוא טמון בין היתר באותה שבירה של הקונצנזוס החינוכי הישן ובהתפתחות של תיאוריות חינוכיות רבות וסותרות. הוא טמון באורח החיים המערבי, המעוצב כמירוץ עתיר לחץ ועקה שאין בו די זמן להיות. הוא טמון בחוסר ההערכה הכלכלי־חברתי כלפי עבודה עם ילדים, וכן בסיבות רבות נוספות. איני טוענת לדמיון בין עבודת החינוך למעשה ההורות, אלא לדמיון בין האתגרים העומדים בפניהם, כזה שאולי יאפשר למצוא להם פתרון משותף. ייתכן ששיתוף פעולה קהילתי בחינוך יכול להיות פתרון כזה.
על מנת ליצור שיתוף פעולה קהילתי, יש צורך לבטל או לכל הפחות להנמיך את גובה הגדר – הגשמית והרעיונית – בין מוסדות החינוך לקהילה. הנמכת הגדר הזאת בין המוסדות החינוכיים לקהילה היא אחד מעשרת העקרונות ש"הרשת הירוקה" מציעה על מנת לתת מענה למשבר בחינוך הממסדי. אולי כשתונמך הגדר, יקל על אנשי החינוך ועל ההורים להושיט יד אלו לאלו ולקיים תהליך של העשרה הדדית, צמיחה מחודשת וריפוי – כלומר ליצור רגנרציה חינוכית.
אפשר למשל למצוא דוגמאות להנמכת גדר כזו בין גן הילדים לקהילה הסובבת אצל גננות שקיבלו הכשרה וליווי מקצועי בחינוך לקיימוּת מהמנחות של "הרשת הירוקה". אחת הדוגמאות נמצאת בסיפורה של דנה דרייפוס, הגננת של גן אופק ברמלה, המתארת יפה את התהליך:
אנחנו – כל הגן והורים מלווים – יוצאים מדי שבוע לטיול קבוע במרכז המסחרי הסמוך לגן. מכיוון שאנחנו הולכים כל שבוע לאותו מקום, אנחנו מתחילים ליצור קשרים אישיים עם בעלי החנויות. לדוגמה, אנחנו נכנסים למאפייה הבוכרית והאופה מסביר על תהליך האפייה ומכבד אותנו בלחם. מוכר הגבינות מוציא לנו גבינות ונותן לטעום. מוכר התבלינים נותן לנו להריח ולטעום תבלינים ובחורף נתן לנו תבלינים בוכריים למרק שהכנו בגן. אצל הספרית הילדים יושבים לפי התור על הכיסא והיא מדגימה איך עושים תסרוקות.
אנחנו פוגשים את הסנדלר, את משחיז הסכינים ואת מוכר הבשר, שהוא אבא של אחת הילדות בגן. כך הילדים גם מכירים בעלי מלאכות שונות וגם יוצרים קשרים קרובים יותר עם הקהילה שבה הם חיים.
אנחנו פוגשים סבתות של ילדים בגן, שיושבות לפטפט במרכז. בכל שבוע אנחנו הולכים באותו מסלול, אומרים שלום וכולם מתלהבים ויוצאים מהחנויות לפגוש אותנו. אנחנו גם משתפים מהעשייה בגן, למשל בפורים עשינו עדלאידע ושרנו. בראש השנה הכנו אגרות ברכה והלכנו לסניף הדואר במרכז המסחרי כדי לשלוח אותן. השנה הרחבנו את מעגלי ההשפעה שלנו. כשאנחנו יוצאים לטיול אנחנו עוברים ליד קבוצת קשישים, שיושבים במרכז עם המטפלים שלהם. אנחנו ניגשים אליהם, שואלים לשלומם, מחבקים. חלק מהקשישים הם קרובי משפחה, סבתא רבתא וסבא רבא של ילדים בגן. כשיש חגים אנחנו מביאים להם כיבוד, רוקדים ושרים איתם. הזמנו אותם למסיבות בגן וגם ביקרנו אותם בחנוכה במועדון גיל הזהב.
החזרתיות והעקביות של הסיורים שלנו היא שיוצרת את הקהילה. נוצרו קשרים, מכירים את השמות, הם מחכים לראות את הילדים מדי שבוע. אם אנחנו לא יוצאים לטיול מגיעים אלינו לגן ושואלים איפה אנחנו. גם ההורים והסבים המלווים את הסיורים מתרגשים מאוד. ("גן בונה קהילה")
גננת מצמיחה קהילה
דנה לא הסתפקה רק בזה. כמי שעוסקת באופן אישי באיסוף תרומות לקשישים ולנצרכים, היא חיפשה דרך להביא זאת לקהילה של משפחות הגן:
פרסמתי בקבוצה של פורום רמלה בפייסבוק הודעה, שילדי גן אופק אופים ביום שישי עוגות לשבת ונשמח לכבד את מי שרוצה ונזקק. הגיעו אלי 150 פניות! מאז בכל יום חמישי אבא שבת ואמא שבת מכינים בגן שתי עוגות כל אחד, אני נותנת להורים שלהם כתובות לפי ההודעות שהגיעו אלי, וההורים עם הילדים יוצאים לתת את העוגה. חשוב לי שהילדים יראו למי הם נותנים, שיכנסו אליהם הביתה, יישבו וידברו איתם. לרוב אלה אנשים במצוקה, חולים, בודדים. כך נוצרים קשרים בין משפחות הגן לשכנים שלהם. (שם)
מבחינת הגננת, טוויית הקשרים עם הקהילה היא דרך להעשיר את הלמידה של הילדים כך שתהיה חווייתית ורב־חושית, וכן דרך להטמיע פרקטיקות וערכים הטמונים במהותה העמוקה ביותר של הקיימוּת: ליצור מקום שטוב לחיות בו.
כמו כן, אפשר לראות שהגננת חנכה תהליך, אך לאחר שמסת המשתתפים גדלה, ולאחר שהרגלים וטקסים שונים התגבשו עם הזמן, קיבלו הקשרים הקהילתיים חיים משל עצמם והחלו לְחַיות את הקהילה מתוך עצמה. ילדי הגן מקבלים שיעורים, טעימות ותשומת לב ממבוגרים בקהילה, אך גם מעניקים להם תשומת לב, משתפים אותם ביצירות שלהם ומשמחים אותם. קיום הקשרים כבר אינו תלוי בגננת לבדה. כשהיא אינה יוצאת עם הילדים לטיול, אנשי הקהילה מגיעים אל הגן, והמפגש הזה, שהחל כמטלה מהגננת, הפך לקשר בלתי תלוי בין הורי הגן לשכניהם. העשייה של הגננת תרמה לצמיחה, להתחדשות וליצירה של קהילה חיה, היוצרת את עצמה. היא יצרה רגנרציה קהילתית נראית לעין.
לדעתי ניצת כאן גם ניצוץ של רגנרציה חינוכית, וזאת בשני אופנים: עם הקהילה ועם ההורים. עם הקהילה, המבוגרים מהמרכז המסחרי הפכו למורים נוספים לילדים, הם הפכו למבוגרים המפגינים כלפיהם דאגה אכפתית – ממש כמו במודל של רג'ו אמיליה ובהתאם להצעתה של נודינגס. עם ההורים, הגננת העזה להביא לגן, ואף למפתן דלתם של ההורים, משהו מעולמה האישי – את התנדבותה למען הקשישים – וההורים התבקשו לנסוע לבתים ולתת את העוגות באופן אישי. משימה כזו הייתה עלולה להיתקל בהתנגדות מצד ההורים, ולכן דרשה תעוזה מצד הגננת, אך נראה כי זכתה להערכתם במקרה הזה – הערכה שמסמנת את תחילת הריפוי של אחד הפצעים הכואבים של נשות ואנשי חינוך בישראל. נוסף על כך, אני רוצה להציע שהתהליך שהגננת חנכה, בייחוד משימת משלוחי העוגות, יצר אצל ההורים חיבור מחודש לערכים החשובים להם באמת, לערכים שלאורם היו רוצים לחנך את ילדיהם, לאופי הפעילויות והעשייה שקיוו לקיים עם ילדיהם כשדמיינו את עצמם כהורים עוד לפני שנכנסו ל"מירוץ". מתוך כך אפשר לראות כי לא רק ההורים, אנשי החינוך והמקום, אלא גם הילדות והילדים יוצאים נשכרים כאשר "כפר" שלם נרתם לגדל אותם.
שותפות במעשה החינוכי
רבות נכתב כבר על חשיבותם של ההורים בחינוך ובגידול של הילדים, בייחוד בגיל הרך, חשיבות שאין שנייה לה, וככל שהשלומוּת של ההורים טובה יותר, כך גדלה גם המסוגלוּת שלהם לטפל בילדיהם. גם חשיבותן של המטפלות, הגננות והמורות בחינוך הילדים הולכת ומתבהרת ככל שמתקדם המחקר בתחום החינוך. לצד הכשרה נאותה, אפשרות להתפתחות מקצועית ותנאי עבודה טובים, יש תפקיד מפתח גם לשלומוּת של נשות החינוך. כמו כן, כאשר מבוגרים נוספים בקהילה מפתחים תחושת דאגה ואכפתיות כלפי הילדים, הקהילה והסביבה הופכות למרחב בטוח יותר בשבילם, מרחב המזמן להם אפשרויות רבות יותר ללמידה, ליצירתיות ולצמיחה. אולם, בראש ובראשונה נודעת חשיבות רבה ומיוחדת לאיכות הקשרים בין כל המבוגרים שסובבים את הילדים ואת הילדות. שיתוף הפעולה והיחסים הטובים ביניהם יוצרים סינרגיה שמלמדת אותם כיצד יוכלו לבנות יחסים טובים בחייהם, בהווה ובעתיד, וכיצד יוכלו לגדל בתורם ילדים כחלק מכפר שלם.
חינוך רגנרטיבי אינו חינוך אוטופי, היות שהוא אינו עוסק בעיקרו בבניית מערכת או שיטה חינוכית מושלמת שיש ליישמה כפי שהיא. בחינוך הרגנרטיבי גלומה ההבנה כי לעולם איננו "מתחילים מאפס", גם לא בגיל הרך מאוד. המבוגרים האמונים על החינוך כיום לא זכו בדרך כלל לחינוך שהם מבקשים להעניק, והם מגיעים אליו עם אתגרים ועם צלקות משלהם. גם במערכת החינוך עצמה, המאופיינת בשימור של "משקעים של תנועות קודמות" (וקסלר, 2007), כבר מוטמעים מנגנוני פעולה מסוימים. החינוך הרגנרטיבי מבקש לכן לעשות שני דברים: לפעול לשיקום ולריפוי של הסביבה החינוכית, על כל מרכיביה, ובה בעת לעצב תהליכים ומנגנונים של התחדשות עצמית בסביבה החינוכית ולהיות כוח מניע בהם.
כפי שראינו, הסביבה החינוכית של הילד או הילדה היא כל סביבה שהם נמצאים בה, והמחנכים והמחנכות שלהם הם כל האנשים שהם פוגשים. לכן, אסור שפועלה של הגננת דנה דרייפוס יעניק השראה רק לגננות ולמורות. כמו ברג'ו אמיליה, מן הראוי שהרשות – העירייה, המועצה המקומית – תרתום את כוחותיה ליצירת חינוך רגנרטיבי הנטוע במקומיוּת ובקהילה, מעשיר את הקרקע המקומית, ומאפשר התחדשות. החינוך הרגנרטיבי המוצע כאן מתמקד בשותפים למעשה החינוכי ומבקש לרפא את הבדידות ואת הניכור, ובה בעת גם דואג ליצירת קן עוטף וחמים לגוזלים, כזה שיוכלו לגדול ולפרוח בו.
לשם כך, אבקש להציג לסיום שתי הצעות פרקטיות קטנות לרשות מקומית כלשהי המעוניינת לבנות את עצמה כמקום שטוב לחיות בו.
1. מקום שטוב להתחיל בו: המעון וגן הילדים הם מקומות שטוב להתחיל לבנות בהם קהילה חינוכית. בגילאים הצעירים, ההורים נוכחים ומעורבים יותר, ולעיתים הם גם חדשים ביישוב ומבקשים להכיר חברים חדשים לא פחות מהילדים. הגן הוא מערכת פשוטה יחסית, ולגננות, כמנהלות הגנים, יש גמישות וחופש פעולה גדולים יותר. עם זאת, הגן אינו מסגרת בלתי פורמלית שקשה לצפות כמה מחבריה יגיעו בכלל לפעילות הקהילתית. הילדים, ההורים והגננות כבר כולם שם.
2. לערבב, להעשיר: אחד הכלים המוכרים ביותר לרגנרציה בעולם הסביבתי הוא הקומפוסטר. מערבבים בו ישן (חומר יבש) בחדש (שאריות אוכל שזה עתה סיימנו לאכול) ליצירת קומפוסט, דשן, אדמה חדשה ועשירה. גם כדי לדשן קהילה כדאי לערבב יחדיו כמה שיותר שכבות שונות שלה: נערות ונערים, צעירים, אזרחיות ותיקות וקשישים. בראשון לציון לדוגמה הציעה תנועת הנוער העובד והלומד קורס הדרכה לנערות ולנערים שיכשיר אותם להעביר פעילויות לילדים. בהמשך לכך ובשיתוף עם העירייה, הציעו בוגרי הקורס הפעלות לימי הולדת במחיר סמלי לילדים שיד הוריהם אינה משגת. הנוער זכה בשכר במסגרת של עבודה משמעותית ושל פיתוח עצמאות, ההורים זכו בהקלה כלכלית, והילדים זכו במסיבות יום הולדת משמחות. בדוגמה אחרת מתל אביב ארגנה העירייה בשיתוף עם "הרשת הירוקה" קורס הכשרה לתושבים ותיקים שזה עתה יצאו לפנסיה. התושבים הוותיקים הפכו למדריכים בנושא התמודדות עם שינויי האקלים והעבירו פעילויות הדרכה בנושא זה לקשישים בעיר, כדי להכין אוכלוסייה רגישה זו לשינויים הצפויים וכדי להבטיח שתהיה מוגנת. אפשר ליצור קורסי הכשרה דומים גם להדרכת ילדים, להדרכת הורים ולהדרכת משפחות בנושאים הנוגעים ליישוב ולסביבה ולקהילה בו. גם פרויקטים כמו "מחויבות אישית" לתלמידי תיכון ומלגות פר"ח ואחרות לסטודנטים יכולים לתרום לשילוב של פלחי אוכלוסייה שונים בעבודה קהילתית משותפת, שתתחיל במעון או בגן ותוכל לצמוח משם.
בעיני רוחי שבה ועולה אותה אמא מגן השעשועים השכונתי, המעבירה עוד אחר צהריים עם הילדים. השמש שולחת קרניים ארוכות מבעד לעלוות העצים, הנצבעת באלף גוונים של ירוק. נצנוצי האור החודרים מבעד לעלווה מרקדים על פניה המרוכזים של האמא. שוב יש לה אימייל אחרון לשלוח לעבודה, אבל הפעם הקטן בזרועותיה של נערה שפגשה בשבוע שעבר כשהעבירה פעילות יום הולדת לבנה בן הארבע. בן הארבע עצמו יושב על מחצלת הפרוסה למרגלות ספסל עם חבורת ילדים וילדות צעירים, שפניהם אל קשיש חייכן המספר להם סיפור.
בפינה אחרת נערכת קבוצה ליציאה ל"טיול קטן" בשכונה. הם למדו להכיר כמה מסלולים אהובים ומטיילים בהם חליפות. היום יֵצאו לטיול שיעבור דרך רחוב החרצית, והילדים נרגשים. בפינת הרחוב נמצאת האבן הגדולה שלמדו להרים בזהירות ובבטיחות, וגם היום יבדקו מי גר מתחתיה ומה שלומו. האם ימצאו שם שוב את החיפושית הזהובה? בהמשך המסלול, הם גם יגיעו לעץ הקלמנטינה שבחצר בניין מספר 18. הוא קצת שונה בכל פעם. האם כל העלים שלו כבר נשרו? אולי הוא מלבלב? ויש מי שנזכרת בריח הפריחה מהשנה שעברה. פעם ראו גם קיפוד ממש ליד העץ. לאחר מכן החליטו כמה תושבים לפרוץ כמה מעברים בגדרות בין הבניינים, כדי לאפשר לקיפוד לעבור מחצר לחצר ללא סכנה מהכביש.
את הטיול מדריכה תושבת ותיקה שזה עתה יצאה לגמלאות. כשהרהרה מה תרצה לעשות לאחר הפרישה, נתקלה במודעה מטעם העירייה המזמינה תושבים ותיקים להצטרף לקורס הדרכה סביבתית. בקורס, היא למדה להכיר את השכונה שלה מחדש, חידשה חברויות קודמות ויצרה חדשות. מאז שהחלה להדריך, הצטרפו אליה חברים וחברות בני חמש וגם כמה הורים צעירים. קשר מיוחד נוצר גם בינה לבין העוזרת שלה, נערה בת חמש־עשרה שמצטרפת אליה לטיולים במסגרת פרויקט "מחויבות אישית" בבית ספרה. בהתחלה הן יצאו למסלולים שהיא הכירה מהקורס, אבל לאחר מכן הוסיפו ביחד מסלולים חדשים. כעת צועדת ברחוב החרצית חבורה עליזה של ילדים וילדות, ההורים שלהם ושתי נשים שהחברוּת שלהן מגשרת על פערי הגיל ביניהן.
כשהחבורה חוזרת לגן השעשועים, מתגלה לעיניה התרחשות מרגשת: קבוצת ילדי בית ספר, בני נוער וסטודנטים עמלים על בניית ספריית חוץ גדולה במיוחד. הסטודנטים, המקבלים מלגה על עבודה קהילתית, מובילים את מלאכת התכנון המשותפת, וכולם בונים כעת מדפים לספרים למבוגרים, לנוער ולילדים, וכן לספריית משחקים וצעצועים. מסביבם, ההורים והילדים כבר מתכננים מה יוכלו להביא לספרייה החדשה ההולכת ונבנית. קרני השמש נמוכות עתה, מתחילות להאדים, והאמא אורזת בקבוק מים וחיתול, מתחילה לתור בעיניה אחר הגדול ותוהה בחיוך אם גם הערב יזמין הביתה חבר, גדול או קטן, להצטרף אליהם לארוחה או שמא יבוא שמח ונרגש עם הזמנה בשבילם לביתו של אחד החברים מהשכונה.
מקורות
גרטל, גיל. 2021. "ילדים שיש להם עיר: הגישה שמחברת את החינוך למרחב". 'שיחה מקומית', 29.04.2021.
וקסלר, פיליפ. 2007. 'החברה המיסטית: חזון חברתי מתפתח'. ירושלים: כרמל.
לימונה, נועה. 2023. "גישת החינוך שמגדלת ילדים שיהפכו את העולם למקום טוב יותר". 'הארץ', 15.06.2023.
לסרי, דני. ללא שנה. "גידול ילדים זה קשה". פרסום מקוון: האקדמיה הדיאלוגית.
עומר, חיים. 2008. 'הסמכות החדשה: במשפחה, בבית הספר, בקהילה'. בן שמן: מודן.
Clinton, Hillary Rodham. 1996. It Takes a Village: And Other Lessons Children Teach Us. New York: Simon & Schuster.
Giamminuti, Stefania. 2009. "Pedagogical Documentation in the Reggio Emilia Education Project: Values, Quality and Community in Early Childhood Settings". Doctoral dissertation, University of Western Australia.
Noddings, Nel. 2013. Caring: A Relational Approach to Ethics and Moral Education. Berkeley: University of California Press