בגיל 65 שושי ביטון כבר יכלה מזמן לפרוש לגמלאות ולהתמסר לשמונת נכדיה. במקום זה היא מתמסרת לפעוטות של הגן שלה. "יש לי כל כך הרבה לתת להם", אומרת שושי, גננת ותיקה ומנהלת "האריה שאהב תות", גן טרום-טרום חובה בראשון לציון. הנתינה שלה מתבטאת לא רק בניסיון ובידע הרב שצברה, אלא גם בהתעקשות על כך שהילדים יהנו כל שבוע מיום שלם בטבע, וזאת למרות שהגן נמצא בלב אזור עירוני צפוף.
"עברתי לראשון לפני 14 שנים. לפני כן הייתי גננת בבקעת הירדן והייתי רגילה למרחבים ולטבע שמסביב", מספרת שושי. "בתחילת דרכי בעיר גיליתי שממש מול הגן שלי, מעבר לרחוב, יש בית פרטי ומאחוריו חצר גדולה ובה בוסתן של עצי הדר בני עשרות שנים. יצרתי קשר עם בעלת הבית, יהודית וקסלר, וביקשתי ממנה לבקר בחצר שלה בזמן שאנחנו לומדים בגן על עצי ההדר. יהודית הזמינה אותנו ברוחב לב ובעונת ההדרים הייתי מגיעה לשם עם קבוצות קטנות".
מהשתלמות להשתלמות נפתחו לי הצ'אקרות
אבל שושי לא הפסיקה לחלום על יציאה לימים שלמים בחוץ, בין העצים. "בהשתלמות עם מיכל לוי פרץ מהרשת הירוקה נפתחו לי כל הצ'אקרות. עם מיכל עברתי גם את ההסמכה לגן ירוק ולמדתי ממנה הרבה. בגן יש לנו חממה שבה אנחנו מגדלים ירקות, ערוגות בתוך מגירות, פינה להאכלת ציפורים ותיבת קינון, קומפוסטר, מיחזור מים. ועדיין, רציתי שנהיה בחוץ ולא בין הקירות".
"לפני שנתיים, אחרי ההשתלמות עם מיכל, הלכתי גם להשתלמות גן יער עם רון מלצר", שושי מספרת. כאן היא ממש נאלצה לצאת מאזור הנוחות שלה. לא רק שההשתלמות התקיימה תמיד בחוץ, באוויר הפתוח, היא גם דרשה ממנה לנסוע עד מצפה רמון לכמה ימים מרוכזים. "עזבתי את הבית ואת הנכדים, אבל החלטתי שאני עושה את זה. ככה לאט לאט התחברתי לאפשרות של לעשות הכול בחוץ, לתת לילדים יותר עצמאות, ביטחון ותחושת מסוגלות".
גייסתי את הדור השלישי
אחרי ההשתלמות היה ברור שמתחילים לצאת לימי חוץ. השכנה יהודית לא אכזבה ושוב פתחה את ליבה ואת ביתה, ושושי דאגה לאישורים מהעירייה. "ומאז בכל יום חמישי אנחנו יוצאים לחורשה באופן קבוע, גם כשקר וכשיורד גשם. זה ממלא אותי. להיות בטבע, השקט, לנשום אוויר נקי, להאזין לציפורים, לגלות בכל ביקור משהו חדש. ומי שמרוויח הם הילדים. הם עוקבים אחרי ההתפתחות של החורשה, צמחים חדשים מופיעים, ציפורים מבקרות".
כמעט כל גננת נתקלת בהורים, שלא אוהבים שהילדים חוזרים הביתה מלוכלכים ולא מבינים למה צריך בגן ארגז חול או משחק בבוץ. אבל שושי לא מתרגשת. "באסיפת ההורים הראשונה בתחילת השנה אני מודיעה להורים, שהגן שלנו הוא גן חורשה. זה אומר שהילדים יוצאים פעם בשבוע באופן קבוע ליום בבוסתן של יהודית. בנוסף אני מגייסת את הגיל השלישי – את הסבתות והסבים. בכל יום חמישי מצטרפים אלינו סבא או סבתא של ילדים בגן. זו חגיגה. הם רוצים לבוא שוב ושוב. ההורים מקבלים תמונות, שומעים סיפורים ורואים כמה הילדים נהנים ומרוויחים. והראיה, שולחים אלי גם את האחים קטנים. היו אצלי בגן אפילו 4 אחים ממשפחה אחת".
גם השכנה יהודית הפכה כמובן לחלק מהקהילה הרב דורית. "היא סיפרה לנו שהילדים שלה עצמה היו בילדותם בגן שלנו. יש פה חיבור. אנחנו מזמינים אותה לקבלות שבת אצלנו בגן, ובפורים מביאים לה משלוח מנות. היא אישה מדהימה ומלאה בנתינה".
לפני שיוצאים, מדקלמים ביחד את החוקים
"ליום בחורשה יש מבנה קבוע וברור והילדים יודעים למה לצפות. ב-8:30 יש לילדים חוג מוזיקה ובזמן הזה הסייעת הנהדרת שלי אילת לאון ואני מארגנות עגלה נגררת עם כל הציוד: קופסאות אוכל, ירקות חתוכים, מים, תה (הכול בכלים רב פעמיים), חומרים לפעילות, תיקי חוקר, תיק שירותים ומחצלות. כשהחוג מסתיים אנחנו חוזרים בקול על הכללים:
- נותנים יד לחבר ולא עוזבים.
- לא עוקפים את העגלה.
- לפני הכביש עוצרים ולא חוצים לבד.
- בחורשה לא חוצים את הגבול (שהוא הבית של יהודית).
- מותר לקטוף רק פרי אחד מהעץ.
- כששומעים את החליל זה סימן להתכנס.
"ההליכה נמשכת כ-5-7 דקות. אנחנו מסדרים מחצלות ואוכלים ארוחת בוקר. אחרי הארוחה יש לנו זמן חופשי למשחק. הילדים יכולים להסתובב בכל שטח הבוסתן. השטח מגודר ובנוסף הילדים יודעים בדיוק איפה הגבול שאותו אסור לעבור. הם מכירים את החוקים וכשעובדים איתם על הרגלים נכונים – הכול עובד, למרות שהם צעירים מאוד, בני 3".
"בהתחלה זמן המשחק החופשי הייתה נקודת החולשה שלי", מודה שושי. "הכל אצלי היה כזה דידקטי. מיכל לימדה אותי לשחרר. זה זמן שבו הילדים לומדים מעצמם, מהאינטראקציות ביניהם. למי שמבקש ממני לפתור לו בעיה אני אומרת: אני סומכת עליך שתסתדר, אני בטוחה שתצליח. וככה הילד מבין שהוא מסוגל ויכול".
"באחד הימים עשינו בחורשה פעילות של הכנת חנוכיות מבוץ. יש לי ילדה עם רגישות יתר, קשה לה מאוד להתלכלך. עשיתי איתה תהליך הדרגתי. בהתחלה היא נגעה רק ביד שלי, החזקתי את היד שלה ונגענו בבוץ, ואז היא העזה בעצמה לגעת, וככה לאט לאט עד שהיא הכניסה ידיים לבוץ והכינה חנוכיה".
מציירים, משחילים או פשוט חולמים
כאשר מתלווים לגן של שושי ביום החורשה מרגישים את הקסם. הילדים מתפזרים בשטח, משחקים, מטפסים על העצים ומחבקים אותם, רצים, טועמים חמצוצים. סבא גבי קוטף תפוזים מהענפים הגבוהים וסבתא יונינה עוזרת לכל מי שמבקש לקלף את הקליפה. מי שצריך לשירותים יודע לגשת לפינה של הבוסתן, שם נמצא תיק השירותים עם כל הציוד שצריך, ואת ה"ממצאים" מכסים באדמה בעזרת כף.
אחרי כחצי שעה שושי, יחד עם הילדים שסביהם מלווים היום, מחללים בחליליות. זה האות לכולם להתכנס חזרה למחצלות. בכל שבוע יש שלוש פעילויות שונות: מלאכה, חקר וציור. קבוצת החוקרים מתלווה לסייעת אילת לגלות את קצה החצר, מקום שבו העשבים כבר גבוהים ויש כמה עצי זית, תות ומנגו.
קבוצה אחרת יושבת עם שושי ולומדת להשחיל חוט במחט פלסטיק גדולה ואז להשחיל על החוט חרוזים וגם תפוזונים סיניים. פיתוח מוטוריקה עדינה, ריכוז והתמקדות לצד תחושת הישג וסיפוק כשהמחרוזת מוכנה. ילדים אחרים מציירים תוך כדי פטפוט ויש כאלה שנמשכים שוב לעצים ובוחרים לשבת על ענף ולחלום.
לקראת 12 בצהריים מתחילים להתארגן לחזרה לגן. הקטנטנים שותים תה ומי שרעב אוכל עוד כריך. את הידיים הדביקות מתפוזים שוטפים בקערה גדולה (וחוסכים במים). יהודית יורדת להגיד שלום לכולם ואחרי שמעמיסים את הציוד על העגלה צועדים חזרה ושרים "עוד יותר טוב, עוד יותר טוב…".
