מאת אריאלה קוק-שונקוף
ילדים רוצים להאמין שלמבוגרים יש תוכנית. אבל כשמדובר בשינויי האקלים, המבוגרים הותירו את הדור הבא עם יותר שאלות מאשר תשובות וחרדת אקלים הפכה לנפוצה יותר ויותר.
בילדותי חשבתי, שהוריי יודעים מה לעשות בנוגע לכל דבר, כולל שמירה על הסביבה. זה היה בראשית שנות ה-90, ורוב הקמפיינים הסביבתיים התמקדו בהתנהגויות של הפרט. משפחתי השתתפה בפעילויות קטנות – ניקוי פארקים, מחזור, נסיעות שיתופיות (קאר פול) – בתקווה שזה יגרום לשינוי. אולם מובן שפתרונות אלה לא הספיקו כדי לפצות על כשלונה של הממשלה לפעול בנושא במהירות ובאומץ.
כעת, אחרי למעלה מ-30 שנה, הגיע רגע קריטי שבו אנו עומדים בפני שינוי אקלים עולמי. ומי מציל את המצב? הילדים שלנו. במקום ליהנות מתחביבי ילדות חסרי דאגה הם מפגינים, מארגנים, נואמים בציבור על החשיבות של פתרונות אקלים מבוססי מדיניות. אלה מאמצים אמיצים ומעוררי השראה, אבל הם לא פוטרים אותנו. הילדים זקוקים להורים מעורבים. כפסיכותרפיסטית העובדת עם בנות ובני נוער אני רואה מקרוב את הצורך שלהם, שההורים יחלקו עמם את הנטל של אחריות אקלימית.
יודעים אבל בוחרים להתעלם
יש הורים שמבטלים את הנושא, מצמצמים אותו או מקטינים את הדאגות האקלימיות של ילדיהם. “אל תדאגו כל כך הרבה. אתם צעירים מכדי לחשוב על הדברים האלה. לכו תעשו משהו כיפי שיסיח את דעתכם". תגובות כאלה מקורן לעיתים קרובות ברגשותיהם הלא מדוברים של ההורים עצמם.
מבוגרים אחרים בוחרים שלא לדבר על הנושא אם בגלל שקשה או לא נעים להם לדבר על כך. ד"ר רנה לרצמן, החוקרת מעורבות בנושא האקלים, מכנה התנהגות זו במונח "התנערות": אנחנו יודעים שמשבר האקלים מתרחש, אבל בוחרים להתעלם ולהתמקד במשהו אחר.
התנערות ממשבר האקלים החלה עוד בחיים שלפני מגיפת הקורונה, אולם גורמי הלחץ הנוספים הקשורים במצב הנוכחי – אבטלה, קונפליקטים פוליטיים, דאגה לבריאות, בידוד חברתי – מקשה עלינו עוד יותר לחשוב על אחריות סביבתית. בעזרת הפסיכולוגיה ניתן להסביר את הפער בין מודעות לאקלים, לבין דאגה ומעורבות. ההישרדות שלנו תלויה ביכולת להגיב לאיומים מיידיים ולכן לאנשים יש נטייה לשים בראש סדר העדיפויות את מה שבטווח הקצר. בנוסף, הורים רבים מתמודדים עם אחריות רבה ומיעוט משאבים, ובסוף היום יש להם "רוחב פס" מוגבל להתמודד עם עוד משהו. שינויי האקלים, למרות שמדובר בסכנה ברורה, נשארים ב"אחורי" המוח.
תפקידנו להקשיב ולדבר
אבל סוגיית האקלים לא יכולה להישאר מאחור לנצח. ד"ר ג'ון פייזר, פסיכולוג ויו"ר מכון KNOWLOGY מניו-יורק, מצביע על כך שטראומת אקלים נבנית לאורך זמן. כאשר הורה מתעלם או מגיב לנושא באי נוחות, זה רק גורם לילד לדאוג יותר. “ילדים וצעירים מספרים לי, שהחרדה שלהם חמורה", אומרת קרול היקמן, חוקרת של פסיכולוגיית אקלים מאוניברסיטת באת'. רגשות אלה מחמירים אם ההורים "לא מבינים מדוע ואיך איך האקלים ומשבר מגוון המינים יכולים להשפיע עליהם כל יום, כל היום".
במילים אחרות, יש משמעות לדרך שבה המבוגרים מגיבים לצעירים. תפקידנו הוא לא להגן בהגזמה, להפחיד, להכתים או להמתיק, אלא להקשיב לדאגות האמיתיות והתקפות של הילדים ואז לשוחח עליהן. רק אז יוכלו ילדים והורים לפעול יחד למציאת פתרון.
שיתוף הפעולה הבין-דורי הזה הוא המפתח. כאשר הילדים מאמינים, כי המבוגרים הם שותפים שניתן לבטוח בהם, הם יכולים לשאת על גבם פחות מהנטל הרגשי שמעורר שינוי האקלים. לדברי ג'יל קיוביט מארגון ההורים "Our Kids' Climate”, הצעירים "מבקשים מהמבוגרים לפעול, לקבל החלטות וליצור שינוי, ויש לנו את היכולת לעשות זאת".
"הסכנה הגדולה ביותר לעתידנו היא האדישות"
הילדים זקוקים לפעולה של ההורים כדי להגיע למאסה הקריטית הנדרשת עבוד פעילות בנושא האקלים. האקטיביסטית הסביבתית ג'ואנה מייסי תיארה זאת כנקודת "המפנה הגדול", השבירה החברתית-פוליטית העמוקה מגישת "עסקים כרגיל". לדבריה, רק כאשר רעיונות והתנהגויות הופכים ל"ויראליים" אפשר להטות את הכף.
אבל יש לנו עוד כברת דרך לעשות לפני שנגיע לנקודת המפנה הזו. תוכנית ייל לתקשורת בנושא שינויי אקלים דיווחה בשנת 2020, כי למרות ש -66 אחוז מהאמריקאים "מודאגים מעט" מההתחממות הגלובלית, בערך אותו שיעור אמרו כי הם מדברים על כך עם משפחה או חברים רק “לעתים נדירות” או "אף פעם". משבר האקלים כבר כאן, אך רבים מאיתנו עדיין נרתעים מלחשוב עליו.
כשלמדתי בתיכון הייתי ראש מועדון איכות הסביבה, השתתפתי בראיון בטלוויזיה המקומית לצד הפעילה הסביבתית הוותיקה ג'יין גודול. אני זוכרת שהיא אמרה, "הסכנה הגדולה ביותר לעתידנו היא האדישות".
חרדת האקלים מעלה שאלות קשות
עבורנו, ההורים, הבחירה היא פשוטה: עלינו להתעורר למציאות של שינויי האקלים.
הבחירה הזו מחייבת אותנו להכיר ביחס ההפכפך שיש לנו לגבי צמצום טביעת הרגל הפחמנית שלנו. עלינו לשאול את עצמנו שאלות קשות: מדוע כל כך קשה לנו לשנות את ההרגלים הנוחים ואת אורח החיים שלנו? כיצד נוכל לגרום לנבחרי ציבור לשאת באחריות לאור משימת האקלים העומדת על הפרק? מה עלינו להקריב ועל מה עלינו לוותר כדי למנוע את ההשפעות הגרועות ביותר של שינויי האקלים?
להורים יש דרכים רבות להיות מעורבים. לזלי דבנפורט, פסיכותרפיסטית ומחברת הספר "עמידות רגשית בעידן שינויי האקלים", מייעצת לפנות זמן לרגשות קשים ו"לא רק למהר למצוא את הרגשות השמחים". לדבריה, התעלמות מהתחושות שמעוררים שינויי האקלים היא כמו לנסות להחזיק כדור מתחת למים ביד אחת. במקום זאת היא ממליצה לשאוף לחוסן רגשי ספציפי לאקלים, ולהגדיל את יכולתנו "להישאר נוכחים ומעורבים ככל שאנחנו עדים למצוקה הגוברת שלנו, של אחרים ושל העולם".
אנו יכולים לאזן חדשות מדאיגות באמצעות סיפורים, הצהרות ויצירות מעוררי השראה, כדי לחזק את משפחתנו לקראת המסע הארוך. במקום גלילה אינסופית בפיד של סיפורי אימה ועצב נחפש השראה בסיפורים של צעירות וצעירים, שעשוי שינוי בקהילה שלהם. הכירו את המושג קיימות וראו איך אתם מתחברים אליו באורח החיים שלכם.
חפשו חינוך אקלימי וקיימות
אם אתם מרגישים אבודים או מוצפים, נסו להתחבר לאחרים. חפשו ארגוני אקלים ממוקדי הורים כמו הורים למען האקלים – ישראל. הצטרפו לפורומים שבהם משתפים ושומעים מה יש לאחרים לומר על משבר האקלים ועל יגון אקלימי או דיכאון אקלימי. בילוי במרחבים כאלה עשוי לעזור לכם למצוא את המילים לדבר עם ילדים – ועם מבוגרים אחרים! – על עולמנו המתחמם במהירות.
אז מבוגרים, עלו על העגלה! הורים חייבים להצטרף לילדים ולעזור ליצור שינוי בערכי המדינה שלנו לעבר עתיד מקיים יותר. הדורות הבאים, מערכות אקולוגיות וקהילות פגיעות תלויים ביכולתנו לפעול כעת. כדברי קיוביט, "להורים יש אחריות ייחודית מכיוון שהם חייבים לתת לתשובות למי שהם אוהבים. הילדים שלנו ידרשו מאיתנו דין וחשבון".
הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומטפלת מוסמכת באמנות המתגוררת בברקלי, קליפורניה.
המאמר התפרסם בכתב העת המקוון Grist
באוקטובר 2020 יזמה תנועת הורים למען האקלים – ישראל וובינר בנושא "איך לדבר עם ילדים על משבר האקלים" בהשתתפות חגית גפן, מנהלת הרשת הירוקה, ד"ר יעל ברקי גטניו, המנהלת הפדגוגית של הרשת הירוקה, וד"ר יפעת כהן, פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית במכון "אופק".