הודיה, תקווה ויוזמה – על חשיבה חיובית בחינוך

איך ספירלה משולשת משנה את העולם

או: על חשיבה חיובית בחינוך בכלל ואל מול משבר האקלים בפרט

מאת: רוהאן פלאות*

בסוף חודש יולי ההביל התכנסנו ברמת הנדיב לעסוק בחשיבה חיובית בחינוך לקיימות. על פניו, יש פה סתירה פנימית: מה פחות חיובי מלקרוא את תקציר הדו"ח האחרון של ה- IPCC, או סתם לראות את התחזית של אוגוסט… ועדיין, לאלו מאיתנו העוסקות ועוסקים במלאכת החינוך הסביבתי, ובמיוחד בהקשרים של חינוך אקלימי, ברור יותר ויותר כי כשעוברים מרמת הידע – המאוד לא מעורר אופטימיות על פניו – לרמת העשייה, הפשלת השרוולים והאקטיביזם, מקבלים גם חוויה רגשית שאומרת שאפשר ושיש סיכוי. באופן כללי ברור, שהנעה לפעולה מתבססת על הספקטרום החיובי של מנעד הרגשות, ופחות על החלק האפל שלה.
את ההתכנסות יזם הפורום לחדשנות חינוכית של המשרד להגנת הסביבה מחוז חיפה, בהובלת ד"ר דורית באום, ד"ר יעל ברקי גטניו מהרשת הירוקה, איריס ארבל ואיגוד ערים שרון-כרמל ו"אצטרובל" – מרכז מו"פ לחינוך לקיימות, בהובלת גמא שפר, מנהל מחלקת חינוך ברמת הנדיב. זו הייתה התכנסות בת יומיים, שהעזה לעסוק בדיוק בזה: איך מנכיחים חשיבה חיובית בתוך חינוך אקלימי וחינוך לקיימות.
לא אוכל להביא את כל העושר שהיה בהתכנסות ולכן אני בוחר לחלוק כאן עיקרון אחד, שבעיניי הוא עיקרון מכונן בהקשר הזה, והוא השילוב המשולש של שלוש איכויות: תקווה, הודיה ויוזמה.
הספירלה המשולשת של איכויות אלה היא המפתח לחשיבה חיובית. שימוש יזום בהן בהקשרים חינוכיים יכול לשים את כל הנושא הבוער הזה בהקשר של "מה עושים" ולא של "כמה המצב נורא". בסוף, המציאות היא המציאות. הגישה שלנו אליה היא זו שקובעת את הכול.

אז נתחיל בהודיה.

בדרך השאמנית שאני למדתי וגדלתי עליה, הערך הבסיסי ביותר לחיים טובים בכל מובן, ובטח לכל התחלה של חוויה חיובית מכל סוג – היא הודיה. הודיה היא היכולת שלי לראות באמת את חיי, לראות מה חשוב, לראות את אמות המידה הנכונות של המציאות שלי ולהסכים למלא את עצמי ואף לחגוג את הנפלאות של חיי.
אני מאוד מאמין שהמציאות לא נקבעת על ידי מה שקורה בחוץ. היא נקבעת על ידי התפיסה שלי של מה שקורה. כדי שיהיה לי סיכוי לכוח ולתנועה פנימית של עשייה, אני חייב שתהיה בי קודם כל ראייה בהירה של הטוב שאופף אותי, של היופי שממלא את עולמי. ההודיה על הטבע והיופי שעוטף אותי מבלי שעשיתי דבר למענו. כל אלה הם הדלק שלי אם אני רוצה ליזום משהו בעולם הזה, שלא לדבר על למשוך אחרות ואחרים לעשייה. אם אין בי היכולת לראות את המציאות בצורתה השופעת, המבורכת ואפשר אף להרחיק ולומר האוהבת, לא יהיו בי תעצומות הנפש לקום ולהפשיל שרוולים. כי הרי זו בעצם המטרה של החינוך הסביבתי: בואו לא נהיה רק כאלה שיודעים, אלא כאלה שעושים.
הודיה היא מפתח אדיר לחיים משגשגים ומנוע ליוזמה. בלי כוח פנימי מבוסס חיוביות, הנשענת על הכרת הטוב, מיכל הדלק האקטיביסטי שלנו יתרוקן מהר מאוד. או כמו שהמורה של המורה שלי אמר פעם: "אדם שכואב לו לא עושה מדיטציה". אז אם בחיוביות עסקינן, בואו נתחיל לראות את היש.

וכשיש הודיה, צריך תקווה להמשך.

ההגדרה השאמנית לתקווה אומרת: "תקווה היא הרעיון שדברים יכולים להיות אחרת". למעשה, מדובר באקסיומה. זהו לא דבר שניתן להוכיח, אלא גישה, או אם תרצו מצב תודעתי, לפיו לא משנה מה קורה, וכמה סגרירי נראה המצב – דברים יכולים להיות אחרת. למה? כי העולם משתנה תמיד והמציאות היא דינמית. זו האמת. דברים תמיד יכולים להיות אחרת. לא צריך להוכיח זאת אלא לבחור בזאת כגישה אקסיומטית, כאמונה ממש, ולתת לה להתחיל להיות הרוח במפרשים. ואם הכל יכול להיות אחרת – אז זה נכון גם לגבי מצב האטמוספירה, גם לגבי בחירות האנשים, גם לגבי אורחות החיים שלנו, וגם לגבי הפוליטיקה וגם לגבי היותי אדם יוזם ופעיל ומשפיע.

איך זה יהיה אחרת? לכאן בדיוק נכנסת היוזמה.

מי מאיתנו הכיר לפני 15 שנה את המושג קיימות? מי היה מאמין שמוסדות וארגונים יימדדו לפי ההשפעה הסביבתית שלהם על העולם, ושבצה"ל אפשר לבקש נעליים שלא עשויות מעור? פעם זה היה מדע בדיוני, אבל אז למישהו הייתה תקווה והיא חברה ליוזמה. השינויים הללו בתוך פחות משנות דור מעידים שיש בסיס לתקווה ולאופטימיות.
אז יוזמה. כפי שלימדו אותי הזקנות ממני, בעולם הזה יש דואליות, למשל יוזמה אל מול תגובה. זה תמיד או זה או זה. כל אחת וכל אחד מאתנו נמצאות ונמצאים תמיד במצב של תגובה או יוזמה. אני לא יכול להיות נייטרלי או על הגדר. או שאני יוזם – וזה אומר שאני מפשיל שרוולים ומשפיע על המציאות, או שאני מגיב, וזה אומר שאני צריך להסתדר עם יוזמות של אחרים. ככה זה.
המצב התרבותי שלנו כיום הוא לרוב מצב של פאסיביות. למעשה, אם צוללים לגורמים העמוקים של שינויי האקלים מגלים, שהנטייה הזו של רובנו היא זו שאפשרה את התרבות שגרמה לשינויי האקלים עצמם: תרבות של צריכה מטורפת, של הרגלי חיים שלמדנו מפרסומות וממעצבי תפיסות מעוותות כאלה ואחרות, תרבות של אני אני אני ועולמי הצר, תרבות שהיא ההפך מאכפתיות, מאחריות, מחשיבה רחבה וקדימה ומשותפות גורל. ומכיון שיוזמה יצרה את המצב הזה אין ברירה אלא ליזום לכיוונים אחרים כדי לשנות את המצב.
ואיך כל זה קשור לחיוביות? אי אפשר ליזום בלי משהו פנימי שיאמין שאפשר אחרת (תקווה) ושיש בעבור מה לשנות ולהתאמץ (הודיה). ומהצד השני, עצם התנועה היוזמת מעוררת בנו חיוביות מיידית! הידיעה שאפשר, שאני חלק ממשהו גדול יותר, שיש סיכוי ואפשרות, כל אלו הם הם בעצמם הזמנה לחיוניות, ליצירתיות ולאחרות ואחרים להצטרף. אי אפשר להיות בצד היוזם בלי תחושת חיוביות, ומצד שני היוזמה גם מעוררת ומעצימה אותה.

אז הודיה, תקווה ויוזמה. אפשר להתחיל בכל אחת מהן וכל אחת תוביל לאחת אחרת.
והנה נקודה למחשבה: הדרך השאמנית מספרת שאם אני רוצה משהו, קודם כל אני צריך קצת ממנו. אז אם חיוביות בחינוך נראית לנו כמו רעיון מוצלח, אולי זה הרגע למצוא בעצמנו מעט הודייה, מעט תקווה ואולי אפילו מעט יוזמה, ולהתחיל לסובב גם אנו את הספירלה של החשיבה החיובית, שבעיניי בלעדיה, אין ממש סיבה לקום בבוקר.

*רוהאן פלאות הוא פרסומאי, איש חינוך, סביבה וקסם ומנחה ברשת הירוקה.

מוזמנות.ים לקרוא את דבריה של ד"ר קרן אור חן, שהתארחה גם היא בסמינר, על אושר ותקווה בחיים ובכיתה

רוצות.ים להעמיק? חשיבה חיובית בחינוך הסביבתי בעולם – סקירת ספרות של מרכז "אצטרובל", רמת הנדיב