“זה היה כמו טיפות מים שחוצבות באבן". כך מתארת מיכל דווידוביץ, גננת מובילה מאשקלון, את דרכה ליצור יום חוץ קבוע לילדי הגן שלה. אחרי יותר משנה וחצי של פניות לגורמים שונים, היא יכולה היום לזקוף לזכותה ניצחון מרשים: הגן שלה החל לצאת השנה פעם בחודש ליום שלם בגן הלאומי אשקלון, כולל הסעה הלוך ושוב מטעם העירייה!
אז איך הצליחה מיכל לרתום את כל העולם לטובת העניין? הנה הסיפור שלה.
ילדות בפארק אשקלון
"אני אשקלונית במקור ואת כל הילדות שלי העברתי בפארק, שהיום הוא גן לאומי”, מספרת מיכל. "בזמנו זה היה מקום פתוח. כל שבת היינו שם, בפיקניקים, בקמפינג. זו הייתה הילדות שלי. מאז שחזרתי לעיר בבגרותי שמתי לב, שילדים לא מכירים את הגן הזה. הוא פחות נגיש לציבור. הבנתי שאני רוצה לקחת את ילדי הגן דווקא לשם. יש לכך המון סיבות: בגן הזה יש מרחבים אדירים של ירק. לאן שלא מסתכלים, רואים ירוק מסביב. יש שם חיות בר – כמות הציפורים היא אדירה, יש צמחייה אופיינית לאיזור וגם ההיסטוריה חיה ובועטת. יש בגן שרידים של תרבויות עתיקות: מבנים, עמודי אבן, הנמל העתיק של העיר, בארות, שער הקשת הקדום בעולם… כשנמצאים שם אפשר ללמוד כל כך הרבה גם על המקום שלנו וגם על החיים בעבר”.
"מאז שאני גננת, וכבר חמש שנים פה בגן סייפן, אני חיפשתי דרכים להוציא את הילדים לטיולים בסביבה. אבל זה לא היה קל. היה לנו שטח ממש מאחורי הגן, שאפשר היה לצאת אליו לראות קצת פרחים וצמחים, אבל התחילו לבנות שם. כך שאין לנו לאן לצאת בסביבה הקרובה וגם לא בסביבה היותר רחוקה. בשכונה שבה הגן נמצא יש גינת משחקים שכולה מרוצפת בטון ופלסטיק. אין לנו כמעט ריאות ירוקות באשקלון, אפילו חופי ים טבעיים אין לנו. בנוסף יש מדי פעם מתיחות ביטחונית – בקיצור, תמונה לא פשוטה”.
"אמרו לי: אנחנו איתך"
"לפני שלוש שנים עברתי הסמכה לגן ירוק בליווי עינב מאור מהרשת הירוקה. שמרתי איתה על קשר והיא ידעה עד כמה אני רוצה לצאת החוצה עם הילדים וגם חיברה אותי להשתלמות של גני יער שהתקיימה במצפה רמון.
"בשנה הקודמת כל סגל הגננות המובילות והמפקחות בעיר, יחד עם הרשות, עסק בשינוי הטיולים השנתיים במטרה שהילדים ייצאו יותר לטבע. אני לקחתי על עצמי להוביל פרויקט, עם עוד שותפים, שבמסגרתו כל גני החובה בעיר ייצאו לטיול שנתי בגן הלאומי אשקלון. כך הם נחשפים לצומח ולחי וגם למורשת העיר. בזכות כל זה, בשנה וחצי האחרונות העליתי הילוך בניסיון למצוא פתרון ולהוציא את הגן שלי לטבע. אני חייבת להדגיש שלאורך כל הדרך נתקלתי בהמון רצון טוב ובתמיכה.
"פניתי אל ליליאן אברהם, המפקחת הישירה, שלי וקיבלתי ממנה את אישורה וברכתה. גם מורן טימור, המפקחת הנוספת באשקלון, הביעה את תמיכתה בפרויקט. משם פניתי לקב"ט העירייה חנן פרץ. הוא הכיל את הרעיון וראה אותו בצורה מאוד חיובית. הוא נתן לי את הדגשים הנכונים, עודד אותי ועזר לי לקדם את הרעיון. הסיירים שלו הגיעו איתי לסיור מקדים בשטח, והם גם הגיעו ליום החוץ הראשון שלנו, כדי ליצור תחושת ביטחון אצל ההורים והילדים.
"ליז כהן, מנהלת מחלקת גני ילדים בעירייה, ומידד לוגסי, רכז גני הילדים, שמעו את הרעיון שלי ואמרו: אנחנו איתך, מה את צריכה? אמרתי להם: אני צריכה הסעה הלוך וחזור, כי זה רחוק לנו מדי ללכת לשם ברגל”.
"עינב מהרשת הירוקה פנתה לגורמים באגף לאיכות הסביבה בעירייה ועירבה אותם. כאן נכנסים לתמונה יורם שפר, הממונה על איכות הסביבה, וורד כהן, רכזת החינוך הסביבתי. באופן מופלא החיבור הזה בין כל אגפי העירייה הצליח להניב תקציב להסעה חודשית, שלוקחת את כל הילדים, הצוות והמלווים פעם בחודש ביום שישי בבוקר לגן הלאומי, ומחזירה בצהריים לגן”.
חששות לפני אסיפת ההורים
גם כשיש תמיכה ודלת פתוחה מהעירייה, עדיין צריך לעבור משוכה לא פשוטה והיא ההורים. לא תמיד ההורים מבינים את החזון של הגננת ותומכים ברעיונות המורכבים שלה. "לאסיפת ההורים של תחילת השנה הגעתי עם חששות גדולים מאוד”, מודה מיכל. “עדיין לא ידעתי בוודאות שיש לנו הסעות. סיפרתי להם שזה מה שאני מאמינה ורוצה שיקרה בגן. התגובות היו מתלהבות, חמות, מעודדות. פירגנו לי על היוזמה ועל המחשבה. הורים הודיעו מייד, שהם רוצים להתלוות אלי. כולם היו בעד, כולל בימי גשם וחורף… זה רק מוכיח שגם ההורים מבינים את החשיבות שיש לשהייה בטבע עבור הילדים.
"כהכנה לימי החוץ יצאתי פעמיים לסיור מקדים בגן הלאומי. בפעם הראשונה לבד ובפעם השנייה עם הקב"ט ועם הסייר שלו. מנהל הגן הלאומי, עמרי בוכניק, נענה לבקשה שלי ברצון רב והציע לי מקום שבו נשהה באופן קבוע, לא רחוק ממבנה השירותים.
"בחרתי מקום עם כמה שיותר מרחבים ורחוק מכביש. מקום שאפשר ליצור בו פרטיות מסוימת, עם עצים ושיחים, אבל שנהיה במרחק הליכה סביר מחוף הים. היה לי חשוב שבהמשך נוכל להבעיר פה אש, ולהשאיר את מה שבנינו בבוץ ואת פינת ההאכלה לציפורים עד לפעם הבאה, מתוך תקווה שיישמרו”.
מגלים את גבעת הגלגולים
"ליום החוץ הראשון שלנו יצאו כל הילדים. לא היה שום ביטול! יצאנו 34 ילדים, 5 הורים, אני והסייעת שלי מרסל, שמתלווה אליי רק בימי שישי. היא אהבה את הרעיון של יציאה לפארק, נרתמה אליו במלוא מובן המילה ועזרה לי לחשוב ולתכנן את היום ואת כל הפרטים.
"יצאנו בהתרגשות רבה. גם עבורי זו הייתה חוויה די מאתגרת. אחרי שדמיינתי וחשבתי – הייתי צריכה לראות איך זה קורה בפועל. איך 34 ילדים מוצאים עם מה לשחק (לא הבאנו איתנו שום חפץ פרט לזכוכיות מגדלת), ואיך הם מסתדרים בתנאי השטח. רציתי שהם ימציאו את המשחקים ואת הפעילות שלהם בעצמם. יש להם את היכולות – ובאמת, הם עשו את הכל לבד.
"היה לנו יום נפלא. הילדים גילו גבעה מושלמת לגילגולים, שקיבלה כבר את השם "גבעת הגלגולים". משחקים שבגן קשה יותר לאפשר, כמו תופסת או מחבואים, הפכו לעניין המרכזי. יצאנו גם לסיור ברחבי הגן, שבו נחשפנו לציפורים כמו נחליאלי (והבנו שהסתיו כבר הגיע) ודררות. הילדים הביעו רצון רב להמשיך לתצפת על הציפורים ונעסוק בזה בהמשך. מההורים קיבלתי המון פידבקים נפלאים. אפילו הורים מגנים אחרים פנו אליי ושאלו אם אפשר להצטרף. שבוע אחרי יום החוץ הראשון כמעט חצי מההורים שאלו אותי אם גם בשישי הזה יוצאים לפארק – ומבחינתי זה הפידבק הכי טוב”.
החוויה היא המטרה
יום החוץ הראשון היה מוצלח, אבל יש גם הפקת לקחים: "המרחבים הפתוחים האלה הוציאו את הילדים מהר מריכוז. הבנתי שיהיה נכון לפצל את הקבוצה: חלק ייצאו איתי לטיול בגן וחלק יישארו עם הסייעת בפעילות חווייתית, ואז נתחלף. היו ילדים שפחות התאים להם לטייל באותו רגע, ולכן אני מעדיפה לתת להם בחירה. כי החוויה היא המטרה. עכשיו השאיפה שלי היא, שגן סייפן יוגדר כגן בטבע, וההורים יהיו אלה שמסיעים את הילדים לפארק. שזה יהיה מובן מאליו".
"כל הפרויקט הזה היה כמו סוג של לידה", מסכמת מיכל. "במשך כשנה וחצי זה העסיק אותי, חשבתי ודיברתי על זה – והנה זה בא לעולם. זה היה בהחלט מאתגר, מעיין ומתיש, אבל שווה הכול. הייתי רוצה שעוד גננות ועוד רשויות ירימו את הכפפה ויאפשרו לגנים לצאת לימי חוץ. אני אומרת: לא לפחד מזה. זה אפשרי”.