כשאת גננת משלימה בגן חינוך מיוחד – איזה תהליך את יכולה ליזום ולהוביל? וכמה מורכב ועמוק הוא יכול להיות? אורטל בן שמעון מכרמיאל החליטה לא לתת לנתוני הפתיחה האלה להפריע לה, ובחרה להביא לגן שבו היא משלימה את נושא מלאכות היד, ובמיוחד תפירה.
תפירה בגן: עונה על מטרות רבות
אורטל משלימה בגן קטיף בכרמיאל ומגיעה אליו רק פעמיים בשבוע. השנה היא השתתפה בהשתלמות המשולבת בחינוך לקיימות של משרדי הגנת הסביבה והחינוך, בהנחיית שחף צבר מהרשת הירוקה. "לצערי הנטייה היא לוותר, 'כי הם קטנים ועם קשיים'", כך כתבה אורטל בעבודת הגמר שלה בהשתלמות. "אבל אני הוצאתי את זה מהלקסיקון. לא ויתרתי וגם לילדים עם קשיים במוטוריקה עדינה התאמתי עבודות, כך שכל ילדי הגן לקחו חלק. ילד לומד תוך התנסות והפעלת חושים. המשימה שלנו היא להתנתק מהתבניות הישנות וליצור עבורם סביבה שונה ומאתגרת, שתזמן להם מגוון רחב של התנסויות".
אורטל בחרה בתפירה כשלנגד עיניה מטרות שאפתניות: לאפשר לילדים מגע ישיר עם חומרים, לשכלל מיומנויות מוטוריות, לעודד ויסות חושי ודחיית סיפוקים, בניית מסוגלות וערך עצמי ורכישת ידע תהליכי. "לא תמיד היה לי קל להסביר לסייעות את הנוכחות של המנחה, או למה אני יושבת על הרצפה במשך זמן ממושך רק על מנת שילד ישחיל חוט למחט ולא לעשות זאת במקומו".
רמת הקושי עלתה בהדרגה
את התהליך הם התחילו בדברים פשוטים מאוד, ובהדרגה אורטל אתגרה אותם והעלתה את רמת הקושי. לדוגמה, בהתחלה היא חוררה את הקרטון והם תפרו ובהמשך היא רק סימנה להם איפה לחורר והם חוררו בעצמם ותפרו. ואז עברו מקרטון לבד, ומחוטים עבים לדקים ולמחטים חדות יותר.
וכך תיארה אורטל את התהליך:
א. חשיפה לטכניקת הליפוף: בעזרת ענפים וחוטי צמר והמון המון נסיונות ואימון פתאום הילדים יצרו "משהו חדש". מה? מקל קסמים, חרב של נינג'ה, מיקרופון של זמרת, איש עם ידיים, עין אינדיאנית לקישוט ואפילו אותיות, שמהן הכנו שלט כניסה לגן.
ב. היכרות עם חוט ומחט: דיברנו על כללי זהירות – איך משחילים חוט למחט, איזה חוט מתאים ואיזה חוט פחות (לדוגמה צמר עבה לא מתאים למחט). למדנו, שיש להסתכל כל הזמן על המחט ולשמור גם על החבר שלידנו וגם על האצבעות שלנו.
ג. חיבור בעזרת חוט ומחט: מה מחברים? מה שרוצים … שני עלים, שתי חתיכות קרטון, שתי פיסות בד. למדנו לשמור על כיוון אחיד וליצור קשר ש"נועל" את התפירה.
ד. חיבור שני חלקים והוספת מילוי: הילדים העתיקו צורה על בד, גזרו אותה פעמיים, חיברו בתפירה ומילאו באקרילן, בצמר או צמר גפן. כך הם יצרו דג , צפרדע, שועל , פינגוין ולב.
ה. יוצרים מה שצריכים: הסתכלנו ובדקנו מה חסר לנו בגן ומה אנחנו, עם היכולת והידע שרכשנו, יכולים להכין בעצמנו. הילדים תפרו בין השאר סינר למשק בית, "מאכלים" למטבח (דונאט, חלב ושלגון) וקלמר לטושים של המפגש.
זה לא נגמר בתפירה כמובן
תהליך לימוד התפירה על שלביו השונים השתלב בצורה נהדרת בנושאי הליבה שנלמדים בגן:
בשפה ואוריינות למדו והשתמשו במונחים חדשים כמו תכנון, מידה, גזרה. מושגים כמו גדול מ.. , קטן מ.., פעלים כמו להשחיל, למדוד.
במתמטיקה, מדעים וטכנולוגיה למדו מהו שרטוט ואיך מודדים. אחת הילדות הכינה סינר עם כיס. התפרים בכיס היו גדולים וכאשר הכניסה לתוכו כף, היא "זלגה" החוצה בין התפרים. אז הילדה מדדה, ותפרה מחדש בתפרים קטנים יותר.
באומנות ומסורת יצרו בובות שלג בחורף, ארמון מלך בפורים, תיבת משה בפסח, וביום העצמאות תפרו דגל משאריות חומרי יצירה וקישוטים לגן לשימוש חוזר (לבבות בטכניקת ליפוף על לוח מסמרים).
בכישורי חיים – הביאו את הידע שלנו לחיים האמיתיים. לדוגמה, לאחד הילדים נפער חור במכנסיים. אורטל שאלה אם הוא רוצה להחליף מכנסיים והוא ענה: "לא, אני אתפור ואתקן את החור". ילד אחר רצה לשחק פלייסטיישן בגן ותפר לעצמו שלט של המשחק. אחרי שהתחיל לשחק הבין, שבעצם משחקים את זה עם חברים – אז הוא תפר עוד שלטים שאותם חלק עם אחרים.
תפירה בגן: גם הגננת עברה תהליך
לא רק הילדים עברו תהליך מעצים ומלמד. אורטל עצמה צמחה ממנו והעמיקה בתחום הקיימות. "למדתי על החשיבות של ליצור יש מאין, במיוחד בתקופה של בזבוז חומרים ומול הסגידה לפלסטיק ולמוכן מראש. בתקופה שבה "עושר" הוא לעיתים מדד לטיב הגן אני מאמינה, שהמעט הוא היותר והמצומצם הוא המדויק. לא נזמין ברשת עוד ועוד משחקים, אלא ניצור אותם. לא נבזבז דפים אלא נעבוד במשותף ונתנסה בלוח רב פעמי. לא נקנה חומרי יצירה אלא נגלה את חומרי הגלם בטבע ונכין אט אט חומרים משלנו. כי אם נצמצם את האופציות נשבש את הסקרנות הטבעית ואת חדוות הגילוי, ונמנע מהילדים להפתיע את עצמם (ואותנו) עם הבחירות שלהם".
ונסכם בדוגמה שמתארת את כל זה בצורה היפה ביותר: "אחד הילדים בגן תפר בובת מפלצת. הוא היה כל כך גאה בתוצר שלו וביקש לצלם ולשמור אותה. באחד הערבים קיבלתי הודעה מוקלטת ממנו: "אני הולך לישון עם הבובה ואם היא תלך לאיבוד אז אני אחפש אותה. אני ממש אוהב אותה". כלומר, אין כאן אופציה ללכת לחנות ולקנות בובה חדשה, כמו שהוא התרגל עד היום. אין גם לומר "לא נורא" – כי לבובה הזו יש חשיבות מיוחדת. הוא עצמו תכנון אותה ותפר אותה במאמץ רב, כולל דקירות קלות מהמחט".
